על בישול ויצירת מציאות

לפני כמה שבועות שמעתי ברדיו תוכנית שבה ראיין קובי מידן את שרי אנסקי, היא סיפרה שככל שיש יותר תוכניות בישול כך אנשים מבשלים פחות, המשפט נחרת והמשיך להתגלגל בתוכי.

אחרי מספר ימים נתקלתי במאמר של אורנה שפרון שדיבר על הקשר בין צריכת סוכר וצריכת טכנולוגיה. הדעה שהובעה הייתה שכמו שסוכר נותן לנו תחושה מדומה של מלאות ושובע ובעצם לא מזינה את הגוף שלנו , כך גם הטכנולוגיה – מחשב וטלוויזיה נותנים תחושה של מלאות בחיינו דרך סדרות ריאליטי ודרמה עד חברים דמיוניים בפייסבוק.

מכאן הנקודות התחילו להתחבר, כבר זמן, בעקבות אמירה של טרה שהיא תמיד השראה עבורי, אני מתעסקת בעובדה שקשה מאוד להזיז אנשים לפעולה, אני רואה את זה במטופלים, בתלמידים ובאנשים שאני פוגשת יום יום. אנשים רוצים לבוא לסדנה אבל זה רחוק, או יקר או מסובך. אנשים רוצים מאוד לחוות טיפול שאמני, אבל קשה להגיע ואין להם זמן. אנשים רוצים לבוא לטקס, אבל אין להם איך להגיע וקר בחוץ…אנשים חולמים לעשות דברים בחיים , אבל זה קשה ומסובך ואולי זה לא יצליח , אז עדיף לקחת עוד שוקולד ולהתיישב מול הטלוויזיה ולחוות דרמה והתרגשות מחיים של מישהו אחר, בלי צורך לזוז מן הספה. במקום להתקשר ולדבר עם אנשים, שולחים מייל, במקום ליצור מערכות יחסים אינטימיות, סופרים חברים בפייסבוק. במקום להתאמץ בשביל עצמנו מעדיפים להשאר בבית.

אני חוששת שקיים כישוף אפל מאוד בתרבות שלנו, שכל מטרתו הוא להפוך אותנו לחבורת בטטות (בלי להעליב את הבטטות). מאכילים אותנו בהמון פיתויים שכל מה שהם גורמים לנו זה לא לעשות כלום למען עצמנו. אנשים משקיעים המון בעבודה שלא נותנת סיפוק ומייצרת הון למישהו אחר, משקיעים בבגדים ומכוניות שלא נותנות סיפוק ומייצרות תדמית. הכישוף האפל הזה גורם לנו לרצות לנוח כל הזמן, להיות בחופש, לחכות לסופשבוע ולהמתין לבוא הפנסיה, ועד אז להיות בטטה , רק לא להתאמץ בשביל עצמי, בשביל החלומות שלי, בשביל מערכות היחסים שלי.

אם בסופו של דבר אנחנו רואים תוכנית בישול במקום לבשל, ותוך כדי גם מזמינים איזה טייקאווי , מה עשינו?

אנחנו נשמות שלקחו גוף, הגוף שלקחנו מאפשר לנו ליצור מציאות פיזית בעולם. לבשל, לשיר, לרקוד, לדבר, לצייר, לכתוב, לתפור, לפסל, לרפא. האם אנו מכבדים את הגוף שנתנה לנו אמא אדמה ובאמת משתמשים בו כדי ליצור. או האם אנו נכנעים לכישוף האפל של התרבות, ומסיימים כל יום מנומנמים מול הטלוויזיה או המחשב מחכים לסופשבוע, לפנסיה, לאיזשהו עתיד שאז נתחיל ליצור את חיינו?

עץ שרוצה לשגשג משקיע בענפים שלו, בעלים שלו, בפרחים שהוא מוציא, בפירות ובזרעים. הוא יונק מתוך האדמה מים, ברזל, מינרלים, הוא מקבל מן השמש חום, ומן הלבנה אור, ואת כל אלה הוא לוקח לתוך עצמו ויוצר חיים.
העץ , גם אם אנחנו לא רואים את זה מתאמץ.
בימים האחרונים זוג יונקי דבש מקימים את קינם ליד חצר ביתנו, והם, בעיקר היא, עמלים באינטנסיביות בלתי נגמרת הלוך וחזור , הם מפרקים את הקן הקודם, אוספים חומרים חדשים ועפים בתזזיתיות לכל עבר ללא הפסקה. בדרך השאמן אנחנו מביטים פעמים רבות על הטבע כדי ללמוד על חיים הרמוניים, הטבע ללא ספק מתאמץ, אמא אדמה לא מחכה לחופשה או לסופשבוע.

אולי הגיע הזמן לשבור את הכישוף האפל , לקחת יוזמה ולהתחיל להתאמץ בשביל מה שחשוב לנו באמת!

סגור לתגובות.